מרתון "גוגינס" מדריד

אם אני מנסה לסכם מרתון שהיה בו הכול, מה שרץ לי בראש החל מהק"מ ה 29, כמו שחברי והמאמן הכי טוב שאני מכיר (ואני מכיר הרבה) פיליפ הלפרט אומר לי "שזה עוד פרק לספר".
אני אפילו לא יודע לתת כותרת לחוויה, או לפרק, האמת אני קצת ברגשות מעורבים, אולי דיוויד גוגינס יכול לתת לזה כותרת. בהחלט משהו שיכול לעמוד ולהתחרות עם האתגרים שלו (מי שלא מכיר שיחפש, מומלץ, דיוויד גוגינס! השראה אמיתית).
ידעתי שזה הולך להיות קשה, מרתון שטופוגרפית מרובה בעליות, הכיסא לא מגיב טוב לעליות (בגלל הציר הקידמי), תוסיפו ירידות מהירות בשילוב העובדה שאני לא מכיר את המסלול, החשש מפניות חדות בסיום הירידות… מה שיכול לייגמר רע (כבר היינו בסרט הזה).
על קו הזינוק התייצבנו ב 8:40 אני ועוד שבעה מתחרים, ידעתי שהעשרה ק"מ האחרונים כולם במגמת עליה, ניהלתי את החלק הראשון חכם. פתחתי שלושה ק"מ ראשונים (בעליה) בשליטה, הייתי אחרון. אחרי הפתיחה הרגועה יחסית נכנסתי לקצב, ועד הק"מ ה 14 עקפתי את כולם. מרגיש טוב ועם הפנים קדימה.
ק"מ 17 (אני והמזל שלי) המוביל טועה ואני מוצא את עצמי מתגלגל מחוץ למסלול. אופנוע שעובר מתקן אותנו ואני מסתובב וחוזר, זה עלה לי ב 1.2 ק"מ יותר. הרוח יצאה מהמפרשים ואני מנסה לאסוף את עצמי מחדש.
לוקח אוויר ופוש…פוש…פוש.. והנה עברנו 21.1, מרגיש טוב! מדרבן את עצמי בקול רם, יאללה, מפה נפתח מבערים, עד הק"מ 32, שם נתחיל לעבוד קשה. דרג אגב, אני עדיין מוביל. ק"מ 25.5 נכנסים לתוך גנים עם מדרחוב מלא אבנים משולבות וחצץ שלא נגמר… (בכניסה הייתה מדרגה שאף אחד לא הזהיר אותי ממנה, נכנסתי בה וכמעט עפתי הצידה… סעמאק, בא לי להרוג את המוביל בכוח מנסה להוציא אותי מהשוואה)… מתגלגל ברעידות על החצץ והאבנים, בין הק"מ ה 28 ל 29 סיבוב 180 מעלות, לוקח אותו רחב וביציאה ממנו בום. פנצ'ר! בא לי למות… כל מה שיכול להשתבש משתבש.
אמר לי פעם מישהו שאני לא מכיר, סתם על דרך, שישבתי להנאתי בבית קפה, "שמעתי שהתהפכת במרתון ברלין, רק שתדע זה לא חוסר מזל… זה ראש חלש". נו, עוד יועץ לענייני כלום ושום דבר, ודווקא הוא קופץ לי פה לראש.
נחזור לק"מ ה 29… פנצ'ר,התחרות נגמרה, לא מאמין שזה קורה. מצליב מבט עם המוביל…
סעמאק…אני ממשיך!
המוביל בהלם, מנסה לשכנע אותי לעצור ושיפנו אותי לסיום. אני מתעלם ומתגלגל, הכיסא לא זז, הכול עדיין חצץ ועליה, אני על 8 קמ"ש, רק שהצמיג לא התנתק, מחכים לי בסיום, לא מעניין אותי איך, אבל אני מגיע. חי מק"מ לק"מ… ק"מ 32 עוקף אותי כיסא. ואחריו דבוקה ראשונה של הרצים. מוריד את הראש וממשיך לדחוף… הכול במגמת עלייה ואני בקושי מתקדם… רק להגיע לק"מ ה33… 34… 35… 36… 37… 38… 39… 40… 41… 42… הידיים גמורות, מדמם בכף יד ימין את התחושה ביד שמאל איבדתי מזמן. והנה נפתח שער הסיום, חוצה אותו בחצי כוח וזה נגמר. 2:58:12 של עינוי ומקום שלישי.
כמו שאמרתי, אני לא יודע לתת שם לחוויה, אבל כשראיתי בסיום את הבנות אגם ושחר, את גלי, אז ידעתי שזה היה שווה את המאמץ. ידעתי שאני קודם כל בשבילן… ובהמשך אני פה בשביל תוצאה או קריטריון.
זה מזכיר לי את מרתון ניס, גשום, סוער, רק אני המשוגע היחיד להתייצב עם כיסא, אורי דיקשטיין, ליווה אותי עם אופניים. יום קודם צחקנו שהעליבו אותו "שיחסית לאדם מגושם הוא רץ לא רע". בק"מ ה 12 שאנחנו ספוגים, קפואים, חוצים נהרות של מיים ברבריירה, אמרתי לו בחצי חיוך "שיחסית לאחד מגושם ואחד עם ראש חלש אנחנו מתקדמים לא רע…"
יש חוויות שנזכור בעיקר בגלל המכשולים, בגלל שזה נגד הסיכוי ונגד ההגיון, אבל אלו החוויות המתוקות ביותר שילוו אותנו תמיד, מורשת קרב שנחלוק עם הקרובים אלינו ביותר… ולזה חברים אין תחליף !
וגוגינס יקר, אני מאתגר אותך, מרתון פחות מ 3 שעות עם פנצ'ר, נראה אותך, תהיה חזק!

השארת תגובה