מרתון ברלין – תכנון לחוד מציאות לחוד…

מרתון ברלין סיכום אישי, זה מה שכתבתי לקבוצה שלי Easy-Speed Running Club למחרת המרתון:
"מרתון ברלין, זה נגמר עם מכות יבשות בכל הגוף, שריטות, כוויות… ועוד תחרות שלא סיימתי. אחרי זינוק מחושב, כניסה טובה לתחרות, קצב מושלם, בק"מ ה-9, אחרי סיבוב חד, הגלגל הקידמי שלי נכנס בחריץ של מסילת רכבת, עפתי עם הכיסא, אמנם החזירו אותי למסלול אבל ההברגה של הגלגל הקדמי נדפקה ולמרות הניסיון לחזור הגלגל ננעל בק"מ ה 13. היו תנאים מושלמים, מזג אויר נוח ללא גשם, קריר, מסלול סופר מהיר ורחב. רוצה לומר תודה על התמיכה מקרוב ורחוק, מתסכל אותי ליפול כל פעם מחדש, מעדיף לשלוח הודעות של הצלחות… אבל… 'כישלון הוא לא ההיפך מהצלחה, הוא חלק ממנה'. זה יגיע ואז זה יהיה מתוק.שהשנה הזו תלווה בהצלחה לכולנו, אוהב ".
מרתןן ברלין, הליגה של הגדולים, 69 מתחרים ב Wheelchair Racing, הטופ העולמי, צפופים על קו הזינוק, לכל אחד משורטט על הרצפה בגיר ריבוע עם מספר המיקום שלו (בהתאם לתוצאה הטובה ביותר), אני מתמקם במספר 30. מבט ימינה, מבט שמאלה, מוקף מתחרים, לוקח אויר מבט לרצפה, עוצם עיניים ונכנס לתחרות… 5 שניות… זינוק. 5 מטרים לפני התנגשות הבחור מימין מתהפך, זה שלפני בולם ואני נכנס בו…. יופי של התחלה, יוצא מהפלונטר ומתחיל להתגלגל 3 ק"מ ומתייצב על 20 קמ"ש… עוד שני ק"מ ומתייצב על 21 קמ"ש… (קצב ממוצע ל 5 ק"מ ראשונים 20.5 קמ"ש) המטרה סאב שעתיים (קצב ממוצע 21 קמ"ש). מרגיש טוב, מלא אנרגיה… ממשיכים לעלות קצב בק"מ ה 8 מתייצב על 22 קמ"ש… ק"מ 9… סיבוב חד… וההמשך ידוע.

משם כבר קיבלתי טיפול ראשוני מצוות רפואי, אמרו לי להישאר ויגיעו לאסוף אותי, ככה 40 דקות עד שהגיע רכב… בינתיים בחור מקומי כיסה אותי במעיל שלו ופשוט חיכינו, צפינו בדבוקה הראשונה של הרצים המהירים בעולם. צביטה בלב שאני מחוץ למסלול. אחרי 40 דקות הגיע רכב שפינה אותי לקו הסיום… ככה חשבתי, צוות שלא מדבר מילה באנגלית הוריד אותי ק"מ לפני קו הסיום… ברחוב… תסתדר, רק עד פה אנחנו יכולים להגיע. יורד, קפוא מקור (עם גופיה), חבול, פצוע ומתוסכל, מתחיל לנסות להתגלגל עם כיסא שבור לשער הניצחון. למזלי (עד כמה שאפשר לומר ביום כזה) משום מקום הגיעה בחורה ששאלה אותי באנגלית אם אני צריך עזרה, בעודי מגמגם שכן, היא שואלת אותי, בעברית, אתה ישראלי? אז כן… יש אלוהים… בדמותה של הדר שרון, פיזיותרפיסטית, אחרי דקה מצאנו לא מעט חברים משותפים. הדר גררה אותי עד לקו הסיום ומשם אחרי לא מעט שיכנועים נכנסנו לאזור התפעול, בדרכנו לקו הזינוק (500 מטר מקו הסיום) הספקנו לראות את באקלה חולף ומסיים בזמן השני בטיבו בעולם, 2 שניות משיא עולם. שוב צביטה בלב, תכלס הייתי מסיים לפניו :)…. 10 דקות אחרי וכבר הייתי בקו הזינוק עם בגדים חמים.

לא לזה כיוונתי, מנסה לאסוף את השברים ולא מבין למה זה קורה לי… תחרויות הכנה בפריז ובווקספורד, 3 שבועות של מחנה אימונים באירלנד, עוד חודש של אימוני טכניקה עם מאמן חדש (המאמן הלאומי של ברזיל), גררתי את דן בערב חג, ביום הנישואין שלו (סליחה טלי)… כל כך הרבה השקעה של זמן, כסף, לוגיסטיקה,.. משפחה… והכול מתנפץ לך בפנים.
ואז אתה מקבל הודעות מחבקות ממתאמנים… סרטון מאגם הקטנה…. אתה רואה את המבט של שחר הגדולה, את הדאגה של גלי, את הליווי של הדר (שעד לפני שעה לא הכרתי בכלל)… את דן שמביט בך ואין בו שום אכזבה, רק קדימה לדבר הבא.
סוללה של אנשים שמאמינים שזה יכול לקרות בניצוחו של רונן… מאמן אחד שיגרום חזה לקרות פרננדו… וספורטאי אחד, אמנם חבול, אבל מלא באנרגיה שיעשה הכול שזה יקרה…. ושזה יקרה… וזה יקרה… זה יהיה כל כך מתוק!

השארת תגובה