ניצחון?

התיישבתי לכתוב את הבלוג כשחיוך של ניצחון מרוח לי על הפנים. לפני כמה רגעים שברתי שיא בהגעה מהעבודה הביתה, 14:52 דקות (שני ק"מ). האמת, אני לא יודע אם לצחוק? או לבכות?

במקצועי אני מאמן ריצה ומאמן טריאתלון, מאז ומתמיד אמרתי למתאמנים שלי שהריצה מצילה חיים, הן ברמה הפיזיולוגית והן ברמה האישיותית. רצים למרחקים ארוכים הם מתאמנים עם מטרות ברורות, ריאליות, קשות וניתנות למדידה (המתאמנים שלי לפחות!). כדי להשיג את המטרות צריך תשוקה והתמדה. יופי של סיסמאות, על נייר זה נראה נפלא, מזל שנייר סופג הכול.

ביום א' 7.10.12 השתנו לי המטרות. עד המועד הזה "ישבתי" על תוכנית לישראמן במטרה לסיים בזמן של 11:45 שעות. כל מה שעניין אותי זה האימונים והמטרה, כל השאר היה פחות חשוב- העבודה, החברים, המתאמנים, המשפחה. זה בא לידי ביטוי בחמש עשרה שעות אימון שבועיות ופוקוס מלא הן מבחינת תזונה והן מבחינת שינה.אך כפי שציינתי, המטרות השתנו. אומרים "אתה מתכנן, אלוהים צוחק". 

באותו יום בחודש אוקטובר התעוררתי בטיפול נמרץ בביה"ח הדסה עין כרם, מחובר למכשירי הנשמה, לאינפוזיה, לנקז בריאות, לקטטר. כאבים מכל מקום בגוף (4 חוליות שבורות, ריאות פגועות, סקפולה שבורה, לסת שבורה).מה קרה? איך הגעתי לפה? פתאום הכול חוזר… אני נזכר באמבולנס, ביקשו ממני טלפון ליצירת קשר, אני נזכר שאני ממלמל שהכול כואב, רק שירדימו אותי. אז אני מבין, תאונת אופניים. לא זוכר שבכלל הייתי במצוקה. אחר-כך סיפרו לי שהתרסקתי עם האופניים במהירות גבוהה ישירות על מעקה בטיחות בירידות של צור הדסה. 

טוב מה עכשיו? עם מי אני יכול לברר מתי אני יוצא מכאן? יש לי ישראמן על הראש. רגע, תחושה מוזרה, לא מרגיש את הרגליים. 

הרגליים שלי תמיד היו החלק החזק! כמו שאמר לי המפקד שלי בצנחנים, דביר מור חיים ז"ל (נהרג בשנת 1994 בפעילות מבצעית בלבנון), "אבי, משלמים לך בשביל לרוץ לא בשביל לחשוב…".כל החיים שלי קשורים לריצה למרחקים ארוכים, העבודה והתחביבים, אתלט פעיל, מאמן ריצה וטריאתלון, רכז קורס מדריכים לריצות ארוכות, מרצה בתחום האימון האירובי. בעל קבוצת ריצה (Easy-Speed), מאמן כושר של קבוצת הבוגרים אס"א ת"א בכדוריד. רק כעבור שלושה חודשים נאמר לי במפורש שלעמוד על הרגליים, זה לא יקרה, לעולם! 

היום אני חצי שנה אחרי התאונה, על כיסא גלגלים, עם חיוך על הפנים. זוכרים, כרגע שברתי שיא, 2 ק"מ ב- 14:52 דקות! אבל לפני זה שברתי הרבה שיאים אחרים, כל אחד הוא סיפור בפני עצמו.1. התעוררתי מהניתוח אחרי 24 שעות (הצפי היה שבוע). 2. הצלחתי לנשום בכוחות עצמי תוך שלושה ימים (לתדהמת הרופאים). 3. התחלתי שיקום בתל השומר תוך פחות משבועיים מרגע התאונה. 4. השתקמתי תוך פחות מ-4 חודשים (צפי של שיקום – שנה). 5. בשיקום הייתי היחידי שהצליח לעלות מדרגות עם כיסא גלגלים מאז ומעולם. 

אני לא אגיד שהכול מושלם, גם לא שהכל בסדר, אבל לפעמים אתה יושב ולא יודע מה פגע בך. החוכמה היא להציב מטרות קשות, ברורות, וריאליות, כמו בריצה ארוכה… ואני מתנצל בפני כל המתאמנים שעברו תחת הדרכתי, תמיד אמרתי לכם (כדי להוריד לחץ לפני תחרות או אימון קשה) : "תירגעו, זו בסך-הכל ריצה, אין מה להילחץ, לא אני ולא אתם נגיע לאולימפיאדה!" אז טעיתי, אני כנראה כן אגיע.