ריצה, באופן טבעי

האם גנטית אנחנו רצים למרחקים ארוכים? ואם כן, אז לאיזה מרחקים? מרתון? אולטרה? 10 ק״מ?

היכולות שלנו לרוץ למרחקים ארוכים היא תוצאה של מאפיינים פיזיולוגיים שירשנו מאבותינו הקדמונים שהיו רצים מומחים ומנוסים. לאחרונה לא מעט מחקרים הגיעו למסקנה כי תכונות מסוימות העניקו לחלק מאבותינו הקדמונים יכולת לרוץ לאורך זמן אחרי טרף, הם רצו בקצב קל (ג׳וגינג) אחרי חיה ואילצו אותה לרוץ מספר ספרינטים שגרמו לעלייה בטמפרטורת ליבה של החיה ולמוות, אלו שחסרו להם התכונות האלו פשוט מתו מרעב.

התכונות שאפשרו לאותם ציידים בעבר ולרצי מרתון או אולטרה בימינו כוללים – נוכחות של בלוטות זיעה גדולות, מעט שיער ומחסור בפרווה, אצבעות רגליים קצרות המאפשרות צעד יעיל, רצועה המחברת את בסיס הגולגולת לעמוד השדרה ומייצבת את הראש בזמן ריצה, שרירי יציבה הנותנים קונטרה ולא מאפשרים ליפול קדימה בזמן ריצה. המאמן שבי סקרן לדעת אילו אימונים מיקסמו את התורשה האבולוציונית שלנו, האם הריצות הארוכות אחרי ארוחת הערב? (בהשוואה לריצת נפח) האם הספרינטים שהנחיתו את המכה האחרונה על הטרף? (בהשוואה לאימוני מהירות). דבר אחד בטוח מה שעבד לפני 20 מיליון שנה עובד גם היום.

המלצה – סיימו את הריצה הארוכה שלכם במספר מתגברות קצרות, 5-10 מתגברות למרחק של 50 מטרים. האם זה יאפשר לכם לרדוף אחרי חיות פרא בסרגנטי? סביר להניח שלא. האם זה יאפשר לכם לסיים חזק את המרוץ הבא? באופן טבעי, כן

השארת תגובה