מה מיוחד במסלול הריצה, בתחרויות, שכל הזמן אנחנו נמשכים לשם?
רצים שמגיעים לתחרות, ולא משנה אם זה מרתון או 5 ק"מ, הם לעולם לא מוכנים! "לא ישנתי כל הלילה"… "כואבת לי הבטן"… הרגלים עייפות/תפוסות"… "מה אני עושה פה בכלל…?"
אבל כשיריית הזינוק נשמעת (אם היא נשמעת) הכול נשכח, מתחילים לעבוד ובמרץ… והסיום, זו הנאה שלא ניתן לתאר במילים, רק מי שסיים תחרות יודע לומר שיש תחושה של עילוי, משהו עוטף אותך. ופתאום הפנים הלחוצות מלפני הזינוק הופכות לפנים רגועות, מחייכות, צוחקות.
פתגם אשר מיוחס לארכילוכוס, משורר יווני בן המאה ה-7 לפני הספירה, אומר כך – "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול".
השאיפה שלי היא לחזור למסלול, לתחרויות. לתחושות של ההתמודדות לפני, להנאת הסיום, לדעת שנתתי מעצמי הכול, את כל מה שיש ברגליים, שניצחתי את כל החששות. שיהיה לי על מה לדבר עם המתאמנים, עם החברים, עם המשפחה.
התחרות שמה אותך בפוקוס שנמשך כמה ימים לפני ואחרי, סוג של מורשת קרב, אין כמו לנתח את הריצה, "היה לי קשה בק"מ ה-4…" ובק"מ ה-6 הייתה עלייה שלא נגמרת", "ובק"מ ה-37 הכול היה רע". ועוד… אתם יודעים על מה אני מדבר.
אני לא מתבייש לומר שאני מקנא בכל אחת ואחד שעומדים על קו הזינוק (דגש על עומדים), הייתי שם עד לא מזמן, ואני אומר לכם שאין לזה תחליף.
רצים למרחקים ארוכים הם אנשים שונים, מיוחדים, לקום כל בוקר מוקדם, לצאת מהמיטה, לשים נעליים ולרדת למטה, זו התמודדות, זו התמודדות כל יום מחדש, וזה לא משנה מאוד אם בחוץ קר או חם, אבל ברגע שיצאת החוצה והתחלת לרוץ – ניצחת.
אני מתגעגע לפשטות הזו, של לצאת לרוץ, בלי לוגיסטיקה של כיסאות גלגלים, אפילו לנעול נעליים פתאום זה פרויקט. אני לא כותב את זה כדי שירחמו עלי, אני מנסה להעצים תחושות שכולכם מכירים. בפעם הבאה שתצאו לרוץ בבוקר קר, שתעמדו על קו זינוק של מרתון, תזכרו שזכיתם וזה ממש לא מובן מאליו.
לסיום, אני רוצה לומר לכם שבפעם הבאה שאני אצא להתגלגל, וזה יקרה עוד כמה שעות, אני אחשוב על אדם יקר, שהלך לעולמו בטרם עת, איש שמח, איש אהוב, בוס יקר, איש משפחה, חבר אמת! למדתי ממנו המון, בחיים ובספורט, אני ארים את הראש, אלבש חיוך רחב, ואזכר באיש שלימד אותי ועוד רבים אחרים הרבה דברים, אבל בעיקר איך לחיות! תודה לך ד"ר ברק ירוחם, מתגעגע המון, באהבה, אבי.
